"תגידי בדידות זה טוב או רע?", היא פתחה אלי עינים חומות גדולות, כאילו בתשובה שלי היו תלויים חייה. "לא יודעת, את מרגישה בודדה? זה עושה לך טוב או רע?" "אני לא מצליחה להבין את הרגשות שלי. מצד אחד אני אוהבת את השקט שלי, את המרחב הפנימי שלי. שונאת שמפריעים לי. אני מרגישה שאני מפתחת יותר כשאני לבד. ויש רגעים שאני רק רוצה שיעזבו אותי לנפשי, כולם, גם הורים, גם ילדים ואשאר לבד או ספרי קודש. יותר מזה אני אגיד לך, רק עם עצמי אני מרגישה אמיתית, אוטנטית. אם אחרים אני צריכה כל הזמן לשחק, לשים מסכות שונות"
היא שמה את ידיה קטנה ושמנמנה מתחת לסנטר, כאילו הראש שלה כבר לא יכל להחזיק את עצמו. נשימה עמוק, והמשיכה – "אבל יש רגעים שהלבד הזה חונק אותי. רגעים שבא לי לזעוק, לילל כמו זאב על הירח, בא לי לרוץ, לחפש. יש רגעים שאני פשוט לא מסוגלת להיות עוד רגע בלי חיבוק עוטף, ליטוף מרגיע, בלי מבט אוהב. יש רגעים שאני מרגישה שאני לא יכולה יותר להיות לבד, אפילו עוד רגע. אז לבד זה טוב או רע?" – שוב המבט הזה. שוב עיניים חומות מול העניים הכחולות שלי. כמו שחור מול לבן, חושך מול אור, יאוש מול תקווה.
מאוד רציתי להגיד לה שאני מאוד מבינה אותה. שגם אני לגמרי מרגישה ככה. שגם אני נזרקת מקצה לקצה רגע נהנית מהשקט בדירה קטנה, מתרכזת בעצמי, חוקרת. ורגע אחר אני רוצה לצעוק, לבכות, לזעוק, איפה האחד שימלא את החלל הריק שבחזה.
אז בדידות זה טוב או רע? אולי גם וגם. כמו כל דבר בחיים גם לבדידות יש שני צדדים. ועוד דבר, אם יש לי ולה כאב כזה עצום מבדידות אולי יש לו תרופה? אולי באמת חשוב שחלק מהזמן אוכל להיות לבד, עם עצמי, להתפתח פנימית. וחלק להיות עם אנשים, אנשים שטוב לנו איתם. או אולי אני פשוט צריכה ללמוד איך לנצל לטובה את שבירת הבדידות שלי, ללמוד איך להיות עם אנשים נגיד כמו בני ברוך או משהו כזה?
אולי אם דווקא בחיבור נכון עם אנשים אחרים אוכל לגלות עמקים חדשים, עולמות חדשים, לצאת מגבולות שלי? אולי אם אוכל להתמוסס באחר, להתאחד עימו , להפוך לאחד עם מישהו, בעזרת זה שארצה לדאוג לו, למלא את הצרכים והרצונות שלו, לעשות לו טוב, אגלה בדידות חדשה משותפת שהיא כולה תענוג, ולא כאב? זה כבר נשמע מפתה. אולי זו התרופה לבדידות, לחיות את החיים דרך אדם אחר. את זה אני רוצה ללמוד.