היום בראיה לאחור אני מוכנה לפרסם מה שחשבתי לפני חודש עם פתיחת שנת הלימודים – לשלוח לגן ולבית הספר או לא לשלוח? כ- 3000 נדבקים ביום וזה רק עולה, יותר מ- 100 מונשמים, וישראלים שמזלזלים בהנחיות. הראשון לספטמבר, שבע בבוקר, אני מביטה בילדים שלי שישנים בשלווה במיטתם, ודמעות זולגות מעיניי. אתמול הכנו יחד את התיקים בהתרגשות אחרי חצי שנה שהיינו כולנו בבית. לא החזרתי למסגרות, משהו בלב לא נתן לי. הרגשתי שאף אחד עדיין לא יודע מספיק על הווירוס הזה ועדיף לא להסתכן ולסכן את היקר לי מכל.
הבטתי בפנים החלקות והתמימות, בשלווה, בנשימה העמוקה, בשמיכה העולה ויורדת. אחרי לילה ללא שינה שבו התהפכתי במיטה, לא שלמה עם ההחלטה לשלוח וגם לא שלמה עם ההחלטה לא לשלוח. הרי כמעט כולם שולחים. במשפחה כשאני מספרת על ההתלבטויות שלי צוחקים עליי שאני אמא מגוננת מדי. הם אומרים בחיוך שהקורונה זו מחלה קלה מאוד, חלק בכלל לא חולים, ומסוכן רק לאנשים מבוגרים וחולים. שלצאת לכביש ולנהוג זה יותר מסוכן. הם שולחים בשמחה, ומאושרים שנגמר החופש ויוכלו לחזור לעיסוקיהם השונים. אני קוראת באתר האהוב עלי – http://commongroundibm.com ולא מקבלת תשובה.
גם חברות קרובות שולחות למסגרות, אפילו אלה שכמוני השאירו בבית בחצי שנה האחרונה. הן חייבות לחזור לעבוד, ובכלל זקוקות לשנייה של שקט בלי ילדים, כי כמה אפשר? זה לא כמו פעם, היינו גרים בשכונות ובחמולות, כולם יחד מטפלים בכולם. היום כל אחד בדירה הממוזגת שלו, מטפס על הקירות ומנסה למצוא לילדים היקרים שלו תעסוקה הולמת, בלי יותר מדי זמן מסך ועם חטיפים בריאים בלי סוכר ומלח.
כבר שבע ורבע, אני הולכת לבעלי שמתכונן לצאת לעבודה ומתחילה לבכות. מה נעשה? בבקשה תחליט בשבילי. אני לא רוצה לשלוח, אבל כולם שולחים. איך אפשר לשלוח את המתוקים האלה ולסכן אותם כשמגפה משתוללת? אבל הילדים צריכים חברה, לא ייתכן לבודד אותם מהעולם. אבל 3000 נדבקים חדשים ביום, ועם פתיחת הלימודים זה בטוח יקפוץ, ומה אם אני או אתה נידבק ולא נוכל לטפל בהם? ומה אם הם יידבקו? ומה עם החיים החברתיים שלהם? ומה עם הלימודים? אני לא טובה בללמד. מצד שני, מה כבר יפספסו בבית הספר עד החגים? וככה אני בדמעות ממשיכה ומשתנקת, פעם חושבת ככה ופעם חושבת ככה. הכי חושבת על כל האנשים שכן שולחים והשאלה של לא לשלוח בכלל לא מנקרת במוחם. רובם חייבים לעבוד ואין מצב להישאר בבית, הכלכלה בקריסה. וכואב לי הלב וכואב לי הראש.
בעלי מביט בי, שוב לוקח את תפקיד המושיע ומציל אותי מחוסר הוודאות ואומר את מה שקיוויתי שיאמר: שיישארו בבית עד החגים ואחר כך נחליט. אני קופצת עליו באושר שהחליט עבורי מה שידעתי שנכון ולא העזתי לעשות כי פחדתי מתגובות הסביבה. מתוק שלי, האביר הגואל שלי, כאילו הייתי נסיכה כלואה בטירה ובא האהוב שלי בחיוך כובש ומציל אותי מאש הדרקון האיום. נשמע מוגזם, אבל הייתי במצוקה אמיתית ובאותם רגעים כך ממש הרגשתי.
כשהילדים קמו התפלאו שלא הערתי אותם, "מה, לא חוזרים לגן ולבית הספר?" לא, אהובים שלי. עדיין לא. נעשה היום יום כיף ונחליט מחר איך נלמד ביחד מהבית, לפחות עד החגים. הם עם פנים טיפה מאוכזבות שבשנייה התמלאו באור – אז מה נעשה היום, מה נעשה ביום הכיף?