פתאום באה הקורונה וטרפה לנו את הקלפים. בהתחלה זה היה נראה שהיא טורפת את הקלפים הרגילים, של החיים עצמם, וזה היה נכון. אכן טרפה. אבל השלב השני לא איחר לבוא, הזום.
נפלאות הזום גילו לנו שמגדל השן שקוראים לו אקדמיה יכול ללמד מהבית, והסטודנטים עצמם, גם הם לא צריכים לטרוח ולחצות את הארץ מקצה לקצה כדי להגיע לאוניברסיטה בה הם רשומים. זה התחיל מנומנם, אבל סקרי הוראה שמריצים בחודשים האחרונים בכל שני וחמישי מעידים על כך שכולם מתחילים להתרגל לעניין ולא ברור מה יקרה ביום שאחרי הקורונה.
שיטת הלימוד החדשה מאירה לפתע את חדרי החדרים החשוכים של האוניברסיטאות, את המרצים שלא אוהבים ללמד, את איכות ההוראה הירודה המשאירה לסטודנט ללמוד לבד, ולו רק בשביל שיזכה להכרה של המוסד הגבוה והמכובד שבו הוא נמצא. עד היום אף אחד לא טרח להחמיר עם המרצים, לבדוק אותם, האם הם מובנים, האם הם עושים את העבודה שלהם. בנקודה מסוימת בחיים שלהם, הם הצליחו להתברג באוניברסיטה הפלונית אלמונית ובה הם יעבדו עד יום עבודתם האחרון. הרבה מהם מתגאים בכך שהם לא אוהבים ללמד, והם בתחרות עם עמיתיהם מכל העולם על היקף הפרסומים שיצליחו לפרסם בחייהם. כביכול יש סקרי הוראה, אבל אף אחד לא באמת עומד לדין על סבלם של סטודנטים, כי למה מי הם בהשוואה למחקר העולמי החדש, החדיש והמחודש.
והנה באה הקורונה. הגיעה שעת הכושר להגיד די! אני אבחר אצל מי ללמוד, גם אם זה מיכאל לייטמן, אני אבחר מה ללמוד. נא איספו לכם חבורת מומחים והכריזו בראש חוצות מהם הקורסים החיוניים!!! שעל האדם לעבור כדי ללמוד את המקצוע, והוא יבחר מבין כל המרצים, בעולם כולו, אצל מי ילמד. בזה יתפרק אמנם מוסד האקדמיה כפי שאנו מכירים אותו היום, אך לבטח יצמח משהו חדש וטוב יותר. כזה ההופך את הסטודנט לדבר המרכזי.
תארו לכם מצב כזה שאנחנו בודקים סקרי הוראה אמיתיים, רחבי היקף, של מרצים מכל העולם ובוחרים את הטובים ביותר, אלו שזכו לתשבוחות ולמילים מרגשות מהלומדים אצלם, ואיתם נלמד את התחום. כמה הבדל יכול להיות בידע הבסיסי שנצבור לעומת מה שקורה היום, ותחשבו על זה.