בילדותי, המילה "יורד" היתה כינוי גנאי מעליב ופוגעני, לאדם שהחליט לעזוב את הארץ ולחיות במדינה אחרת. הזמנים השתנו, זה כבר מזמן לא כך. ישראלים רבים בוחרים לחיות בחו"ל. באווירה הציבורית מרגיש לי שזוהי בחירה לגיטימית. מבחינת ההיגיון הפשוט אפשר בהחלט להבין זאת. רובנו מרגישים על בשרנו ברמה היומיומית שהחיים בארצנו הם לא פיקניק. כלכלית המדינה שלנו לא מהמדינות שקל לחיות בהן. יוקר המחיה ומחירי הדיור מהגבוהים בעולם ביחס לשכר הממוצע במשק. מהבחינה הביטחונית מעולם לא היה לנו כאן שקט. אנו מוקפים במדינות לא ידידותיות בלשון המעטה, וחיים בין מערכה למערכה, מיום הקמת המדינה. ובכלל, אם אפשר לקטר עוד קצת, אנחנו מדינה מיוזעת עם מזג אוויר חם ולח, שבא בעסקת חבילה עם המזג החם של הישראלי הממוצע. ולא חסרים לנו פקקים, לחץ ועצבים על כל דבר עם או בלי סיבה מוצדקת. אין ספק, יש מקומות רגועים יותר, נעימים יותר, ובכלל, שמעתי שבלונדון הייאוש הרבה יותר נוח.
גם לי לפעמים מתחשק לזרוק הכל ולעוף מכאן לאיזה אי טרופי. אבל עדיין, יחד עם הכל ולמרות הכל, אני לא רואה את עצמי אי פעם עוזבת את הארץ. ולא רק בגלל שזאת המדינה היחידה שלנו, העם היהודי. אני חושבת שיש דברים שקושרים אותנו לכאן, שהם הרבה מעבר לכל גמול כלכלי, או שיקולי נוחות כאלה ואחרים. ואני לא היחידה שמרגישה כך. למשל הבחנתי שכאשר משדרים ראיון עם ישראלים שחיים בחו"ל, אפילו אם הם כבר גרים שם שנים רבות, הם לרוב עדיין מגדירים את עצמם כישראלים, עדיין מרגישים חלק מאיתנו, ורואים את השהייה שלהם בניכר כזמנית. כמו שאומרים, אפשר להוציא את האדם מישראל, אבל ספק אם אפשר להוציא את ישראל מלב האדם. כי מה לעשות, גם אם זה לא מתאים לכולנו, וגם אם רובנו לא חושבים על זה ואפילו לא מודעים לזה, לנו היהודים יש לנו תפקיד בעולם. חוסר מודעות למצב לא פוטרת אותנו מהתפקיד, כי שאר העולם לא ייתן לנו מנוח עד שנמלא את ייעודנו. ביום שנממש אותו, לא נזדקק לנשק אטומי ולא ללוחמת סייבר. רק להבנה שיש בידינו משהו שכל העולם צריך.
מצפים מאיתנו להיות אור לגויים כפי שמספרים בני ברוך. לשמש דוגמה לחברה מתוקנת. לא כמו אצל השוודים, אלא דווקא כאן, במזרח התיכון המיוזע. להתעלות מעל לכל המחלוקות וההבדלים בינינו ולבנות מעליהם גשרים של אהבה, הכלה וקבלה. וזה לא פשוט בכלל, זו עבודה יומיומית, אבל זה ייתכן וזה אפשרי, כי אם זה לא היה כך לא היו מצפים לזאת מאיתנו. ואין לי ספק שאם נרצה, אין זו אגדה.