לפרנס בכבוד ועדיין לנשום

איך אפשר בימים טרופים אלה לפרנס בכבוד ועדיין לנשום. אפילו אם נניח את המילה כבוד בצד, עצם הצורך לפרנס היום הפך למשימה קשה עד בלתי אפשרית. החנויות נסגרות זו אחר זו, עסקים מפטרים עובדים זה אחר זה. כל אחד מפחד מתי יהיה תורו. מי שהצליח עד לפני שהגיעה הקורונה ואפילו חסך לימים קשים, מוצא את עצמו נוגס בחסכונות אלו ותוהה עד מתי הם יספיקו. ככה זה כשחיים על זמן שאול, שום דבר לא שלי ולא ממש תלוי בי. אסונות בסדר גודל כזה מזכירים לנו שכלום לא תלוי באמת בנו, לא הפרנסה, לא העבודה, לא המשפחה, הכל לוויתי מה׳ ואחזיר הכל עם ריבית בבוא יומי. איך בכל זאת צריך להיערך לזמנים קשים? אומרים שבני ישראל מתפרנסים זה מזה. זה מגדל ירקות, זה מוביל אותם לשוק, זה מוכר לבעלת הבית, זה מוכר למסעדנית, אנשים הולכים לאכול במסעדה או לוקחים לאכול בבית, ומכל שקל עם שלם מתפרנס. גם זה לטובה, וכך אנו מכירים יותר זה את זה, מדברים על מה שחסר לנו, ולפעמים אפילו מציעים שידוך לבת שהגיעה לפרקה.

הקנאה שהובילה אותנו כמו שוורים אל השוקת, זמנה תם. אנו רואים היום שהדשא אצל השכן לא יותר ירוק משלנו, גם לו יש עשבים שוטים שמנסים להשתלט על כל חלקה טובה, גם לו יש ילדים שזורקים את הכדור באמצע ערוגת השושנים, גם לו יש כלב שעושה צרכיו בדיוק איפה שלא צריך – כמונו. הצרות המשותפות לנו הן פתח לקשר, איך לחנך את הכלב, איך להשתלט על הילדים, איך לגדל שושנים בכל מיני צבעים ואיך להשמיד את העשבים השוטים האלה שנדמה ככל שיענו אותם כן ירבו ויפרצו.

במקום לקנא ולשחרר אל אוויר העולם מחשבות רעות בין אדם לחברו, עדיף שבין פרנסה לפרנסה, בין עבודה לעבודה, נעביר את הזמן בחיוך, בהבנה, בבדיחה טובה או לא כל כך מוצלחת, העיקר הכוונה, העיקר להמשיך קדימה, עוד יום ועוד יום באהבה תוך ידיעה מוחלט שהקדוש ברוך הוא מנחה את הברדק הזה בזרוע נטויה, באהבה ובחיוך. הוא יודע מהי מטרת הבריאה, למרות שלנו זה לא כל כך ברור. לא נורא. העיקר היא ההבנה שלא סתם נתנו לנו אנשים סביבנו, כך שאנו יכולים ללוות מהשכנה קצת סוכר, מהבנק קצת כסף ומבן הזוג קצת אהבה. האמת שאהבה אנחנו צריכים לדלות ולתת לא רק לבן הזוג, כמה שיותר, יותר טוב. כמה זמן בסך הכל קצבו לנו? עד מאה כעשרים או בוא המשיח, מה שיגיע קודם.