השבוע הלכתי לניחום אבלים. אמו של חבר שלי נפטרה. באתי אליו לא בגלל שצריך לבוא, או שזו מצווה, אלא מתוך הרגשה שאני רוצה להיות לידו ברגעים כאלה. אנחנו מכירים כבר עשרות שנים, אבל זו הפעם הראשונה שאני זוכה לשבת בבית אימו, להכיר את החמולה ולשמוע ממנו מה הייתה אימא בשבילו והוא בשבילה.
בהמולה השקטה של מנחמים שנכנסים ויוצאים ישבנו שנינו במשך שעה וחצי ודיברנו,אני שאלתי והוא דיבר. ובזמן שדיבר הוא רק העביר חום ורכות. כשיצאתי משם נרגש אמרתי לעצמי שאת החלק הזה שבו לא הכרתי וממה שנגלה הוא פשוט יצא גדול בעיני.
תראו, ניתנו לנו חיים שלמים להעביר בזוגיות ומשפחה, קהילה ועבודה יחד עם אנשים שאנחנו אוהבים מעריכים וקשורים אליהם. הייתכן שלמרות זאת חלקים שלמים שבהם נסתר מעינינו. ומה זה הדבר הזה שמסתיר אותם ? בדומה לכולנו גם אני עסוק בפרנסה צרכי הבית ובלו"ז המחייב, בחובות חברתיים וחובות מהבנק והכול נעשה כול כך חשוב עד שאני מתקשה לזכור את תאריך הנישואים ויוםההולדת לאישה. לקחת בזמן את הילד מהגן ולהגיע לבר מצווה לבן של חבר או להלוויה של הדוד.
האמת ששמתי לב אליה, שאני חושב מרבית הזמן רק על עצמי.וזה מה שמסתיר לי את האחרים. ומה שקרה בניחום האבלים הזה,שהפעם חשבתי על החבר שלי ותראו מה שהרווחתי.
אז מה עושים כדי לחשוב קצת פחות על עצמי ויותר על האחרים?למה צריך את זה? כי בשביל להחזיר את הקשרים בינינו שאבדו לנו, עלינו להכיר היטב את הטבע האגואיסטי הצר שמצייר לנו את העולם כמציאות קבועה שתוקעת אותנו בתוכה כדרך ללא מוצא. צריך להיות יותר רגישים. להרגיש עד כמה אנחנו כלואים באגו. כמו אסירים בבית הסוהר עד שמסתיימים חיינו. וגם לצאת ממנו בעזרתה של חברה שמטרתה היא דאגה ואכפתיות אין סופית לחבריה. ככה אנחנו מכוונים אותו להיטיב לנו, כי בזה תלוי כול עתידנו הטוב.